פסק-דין בתיק עב"ל 15555-10-11

השופט אילן סופר

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 29.8.11 (השופט דניאל גולדברג, ב"ל 11556/08), אשר דחה את תביעת המערער לקצבת נכות כללית.

התשתית העובדתית

2.         המערער נולד בעיר העתיקה במזרח ירושלים בשנת 1966. המערער סובל מעיוורון מאז לידתו. החל מ 1967 נרשמו הורי המערער במרשם האוכלוסין וקיבלו מעמד של תושבי קבע. עם הגיעו לגיל 15 או בסמוך לכך, עבר המערער לגור יחד עם משפחתו מחוץ לשטח ישראל, בדחיית אלבריד. המערער חזר להתגורר בישראל בחודש מאי 2001.

3.         ביום 29.8.01 הגיש המערער תביעה לקצבת נכות כללית ונקבעה לו נכות רפואית בשעור של 100% ודרגת אי כושר לצמיתות של 75% (להלן: " התביעה הראשונה"). למרות זאת, התביעה נדחתה ביום 26.8.02, מן הטעם שבמועד היווצרות הליקוי לא היה המערער תושב ישראל. המערער הגיש תביעה כנגד ההחלטה וזו נדחתה בפסק דין ביום 24.8.05 (ב"ל 10440/03), מאחר שהמערער לא הוכיח כי היה תושב ישראל בהגיעו לגיל 18.

4.         בתקופה שמחודש מרץ 2002 ועד מאי 2003 הועסק המערער במפעל ברמאללה במשרה חלקית. ביום 26.6.08 הגיש המערער תביעה חוזרת לתשלום גמלת נכות כללית. תביעה זו נדחתה מבלי שהמערער נבדק על ידי רופא, בנימוק שמכתב הדחייה מיום 26.8.02 בעינו עומד לפיו, במועד היווצרות הליקוי המערער לא היה תושב ישראל.

5.         התביעה שהוגשה לבית הדין קמא, נסבה סביב השאלה האם החלטת המשיב, לפיה הנימוק לדחיית תביעתו הראשונה בעניינו של המערער בעינו עומד, הינה כדין - או שמא היה על המשיב לבדוק את תביעת המערער לגופה, לרבות בדיקת המערער על ידי ועדה רפואית. במסגרת הדיון בבית הדין האזורי נבחנה האפשרות כי הנכות נוצרה בילדותו של המערער ולא מלידתו. לאחר שהמשיב הודיע כי רופא המוסד חזר על העמדה לפיה העיוורון הוא מלידה, נמשכו ההליכים. הצדדים הודיעו לבית הדין כי הפלוגתאות ביניהם מתמצות בשתיים: האחת, האם יש לראות במערער כמי שכושרו חזר אליו לאחר קביעת הועדה האחרונה לענין אי כושר מ 3.12.01, השניה, האם כדין נדחתה תביעת המערער לתשלום גמלת נכות כללית מיום 26.6.08 מבלי שנבדק ע"י הועדה הרפואית.

פסק דינו של בית הדין האזורי

6.         בית הדין דחה תביעת המערער, תוך שקבע, כי בשום שלב לא הוגשה ראשית ראיה לכך שחל שינוי ממשי בליקוי הרפואי או באי הכושר של התובע להשתכר, ביחס לנתונים שעמדו בבסיס ההחלטה לדחות את תביעתו הראשונה.

7.         בית הדין קבע כי בנסיבות העניין, כאשר המערער הועסק בתנאי עבודה המותאמים לנכים, ומשלא הראה שוני בסעיף הליקוי הרפואי מכוחו הוא תובע את קצבת הנכות, לא מתמלאים התנאים המחייבים בדיקה חוזרת כדי לברר התביעה לקצבת נכות.

טענות הצדדים בערעור

8.         המערער טען כי בפסק דינו של בית הדין קמא נפלו שגיאות בארבעה עניינים: ראשית, שגה בית הדין בקובעו כי לא הובאה ראשית ראיה לשינוי ממשי בליקוי הרפואי או בנתוני אי הכושר של המערער ביחס להחלטה הראשונה על דחיית תביעתו. לטענת המערער די בכך שהראה כי עבד בתקופה שלאחר ההחלטה הראשונה כדי להקים ראשית ראיה כאמור;

שנית, המערער טען כי עבודתו לא היתה מותאמת לנכים, כי עבד בממוצע שבע שעות ביום ושכרו היה בגבולות השכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית. לפיכך קביעתו של בית הדין כי עבודת המערער היתה מותאמת לנכים, הינה שגויה ואף אינה רלבנטית;

שלישית, המערער טען כי בית הדין התעלם מטענתו כי מצבו הרפואי היה דינאמי בתקופה הרלבנטית וראייתו הלכה ופחתה עם השנים, היינו לא מדובר היה בעיוורון מלא מלכתחילה;

רביעית, המערער טען כי בית הדין התעלם מן הליקוי הנפשי ממנו הוא סובל, המהווה ליקוי חדש שלא נבחן על ידי המשיב.

9.         המשיב טען כי יש לדחות הערעור ולקבל את פסק הדין מנימוקיו. עוד הבהיר המשיב כי מצבו של המערער לא השתנה בכל הנוגע להיותו עיוור וכך גם אי כושרו לעבוד בשל כך. מדובר בליקוי של עיוורון מלידה ולפיכך אין דינאמיות במצבו. העובדה שהמערער הצליח להשתכר אין בה כדי להשפיע על אי כושרו, שכן מדובר בעבודה המותאמת למצבו.

דיון והכרעה

10.       לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולפסק דינו של בית הדין האזורי, מוצאים אנו כי יש לאשר את פסק הדין מטעמיו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991. לכך נוסיף את הערותינו הבאות.

11.       סעיף 196(א) ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק) קובע כדלקמן: